<h1>הלכות נדה לרבינו אברהם מטול</h1>
<h2>דף סא.</h2>
וכל הימים שהיא פורשת ממנו, מותרת היא לעשות לו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס ומהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המיטה. ודוקא בפניו, אבל שלא בפניו לא, כדאיתא התם (כתובות ס"א.). ונראה לרבינו יצחק כי הצעת המיטה שאסורה נידה לעשות, היינו דווקא פרישת סדינין ובגדים נאים, אבל להציע הכרים לבד מותרת, דליכא הרגל בזה. וכן מוכח בפרק אע"פ (כתובות שם) דמסיק התם אע"פ שאמרו ארבעה יושבות בקתידרא מצעת לו את המיטה, וקשה וכי חולק רב הונא על המשנה דתנן התם (נ"ט:) שלש אינה מצעת לו את המיטה. ומפרש [רש"י] דהך הצעה היינו פרישת סדינין ובגדים נאים, שהיא עבודה קלה ודברים המרגילים לידי אהבה, תיקנו חכמים לעשות כדי שתהא חביבה בעיניו יותר. ובתר הכי מסיק נדה עושה לבעלה חוץ מהצעת המיטה, משמע דבהך הצעה דאיירי' בה מיירי, מדלא אסיק לה אמתניתין קודם דברי רב הונא, והך הצעה דוקא המביאה לידי אהבה אסרו בנידה, שגם היא מביאה לידי הרגל עבירה. ואסור לשתות עמה בכוס אחד. ואע"ג דתנן (שבת י"א.) לא יאכל, ויש לחלק בין אכילה לשתייה, שבאכילה משתמשין בקערה יחד ויש מגע והרגל יותר ובשתייה בזה אחר זה, מצדה תברה, דקתני (שם י"ג.) כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, והתם לא יאכל וה"ה לשתייה. ונראין הדברים, דהשתא מזיגת הכוס יש בו הרגל עבירה, כ"ש לשתות שתייה בכוס אחד. ודוקא יין ושכר ודבש, אבל מים אין נראה לאסור, שאין בהן שמחה והרגל. ומותרת לישב עמו בשלחן. ואע"ג דכתב בשאילתות דרב אחאי ונדה אסורה למיתב בפתורא בהדי גברא לא יאכל הזב וכו', מקובלני מרבותיי דדוקא בשלחנות שלהן שהיו קטנים, כדמוכח בכמה מקומות שהיה שלחן אחד בפני שנים, וכן פרשב"ם גבי ושוין שאין מביאין את השלחן (פסחים ק':) ופירש דוקא בשלחן שלהן שאין טורח להביאם, וגבי נידה מאחר שהשלחן קטן וקרובים זה לזה יבואו לידי מגע עבירה והרגל, אבל בשלנו מותר. וצריך שלא ישבו קרובים זה לזה, ושיהא שום הפסק ביניהם. ולא ישבו על כסא ועל מטה ולא על ספסל יחד, אבל אם מטה או כסא מתוקן בארץ ואינו מתנדנד, ועשוי כמו איצטבה בבניין בארץ, מותרים לישב עליו ביחד, כדאמר בתנחומא פרשה זאת תהיה בסופו [סימן ט'] ויושב עמה על האסטווה ובלבד שלא תהא מנדנדת, הא משמע כהן גדול יושב על האסטווה עם הנדה ובלבד שלא תהא מנדנדת, אף אם בעלה רוצה לישב עמה על האסטווה שאינה מנדנדת ובבנין מותר.
וכל הימים שהיא סופרת עד שלא טבלה, צריכה לנהג עמה בכל החומר שנוהגין בימי ראייתה, כדתניא בת"כ ומייתי בשבת (ס"ד:) עד שבא רבי עקיבא ולימד תהא בנידתה עד שתבא במים, ובפרק אחרון דע"ז (ע"ה:) מים שהנדה טובלת בהן. ובהלכות גדולות פוסק טבילת נדה דרבנן. ושרא להו מרייהו, וכך היא בכריתות כל אותן הימים שלא טבלה, ובחטאת בשוגג, כדמוכח בפרק אמרו לו (כריתות י"ז.), דמסיק התם נידה מאי ימים שבינתים איכא כו', שאין לה היתר עד שתטבול, ומשני כגון שטבלה וראתה וטבלה וראתה, אלמא דאינו יכול למצוא חילוק בימים שבינתים חילוק כשבת אלא א"כ טבלה, אלמא בהדיא דבאיסור חמור היא עד שעת שתטבול. ויש מקילין בימי ליבון ליגע בנשותיהן, מההיא דשבת (י"ג:) בימי ליבוניך מהו אצליך. ואין בדבריהם ממש, כי נביא גדול היה אליהו, והיה יודע במה היה מיקל אותו תלמיד, לפיכך הזכיר לה ימי ליבון. ומה שלא אמר מיד על אכילה והשתייה ברוך המקום שהרגו, לפי שהיתה מתרעמת יותר מדאי היה רוצה לתופשה יותר. ועוד ראיתי בפירוש ה"ר שמעיה בשם רש"י שאליהו היה קורא ימי ליבון ימי ספירת זיבתה, שהן טהורין ונקיים מדם, וימי נידה בשבעת ימי נדה בתחלת פתח נידתה. וראיתי במחזור של ה"ר שמחה שרש"י לט עלה, ואמר הכי והכי תיהוי, והעיד עליו שאף מסירת המפתח מידו לידה היה נזהר בימי ליבונה. וכמדומני שפירוש רש"י הטעה הטועים בפרק אע"פ (כתובות ס"א.) גבי מזיגת הכוס, רבא מנח לה אשרשיפא, רב פפא אבי סדיא, היינו בימי ליבונה. מזה דימו שיש להקל בימי ליבון מבימי נידה. אבל כך מקובלני מרבותי, שכך היה מנהג הקדמונים, שהיו מחשבין ימי נידה לחוד, ובליל שמיני לראייתה היו נשותיהם טובלות, כדי שלא יבאו לידי ספק איסור תורה, ולא היו נזקקות לבעליהן עד ז' נקיים משום חומרא דרבי זירא. וליבון שדיבר אליהו, לא בזה דיבר, שהרי עדיין לא היתה חומרא דרבי זירא, ואותן הימים שהיו בין טבילה ראשונה לאחרונה היו נקראין ימי ליבון, ובאותן הימים היה ראוי להקל, כי מותרין מן התורה. אבל ימי ליבון שלנו, מה תועלת [היתר] יש בהן, וכי רחיצת חמין מתרתן, כל המיקל בהן צריך בדיקה אחריו, וכל המחמיר בהן יאריכו לו ימיו ושנותיו.
